ראש השנה בראי ההתמכרות

ראש השנה בראי ההתמכרות

הנה ראש השנה מגיע, ואני כמכור כבר חוזר ומשנן בתוך תוכי את המנטרה משנים קודמות, ״השנה אני אהיה נקי״ ״מראש השנה הקרוב ובמשך כל השנה כולה אני אהיה חופשי מההתמכרות ולא אשתמש אפילו פעם אחת״

אני חוזר שוב ושוב על המנטרה כאילו חזרה עליה אכן תגרום לנס הזה לקרות, כאילו השינון הזה של המשפטים האלו, יעניק לי כוחות שלא היו בי קודם או תובנות חדשות שיחוללו את הנס הזה, נס הנקיות וההתחדשות שאני כה nשתוקק וצמא לו.

אך אני יודע בתוך תוכי שחזרה על מנטרות לא תעשה שינוי של ממש, אני יודע לצערי מניסיון של שנים קודמות שההתמכרות הרבה יותר חזקה ממה שאני רוצה להודות, שהיא אוחזת בי בציפורניה, ושכל הנסיונות בעבר להשתחרר ממנה עלו בתוהו, אני יודע שלמרות הרצון הטוב, למרות שינון המנטרות, גם הפעם כנראה הניסיון להיגמל מההתמכרות יעלה בתוהו.

זה מדכא אותי, זה מתסכל, אני מרגיש חסר אונים ואובד עצות, לא יודע מה לעשות.

מהו הדבר שדורש שינוי שיגרום לכך שהפעם אצליח במה שלא הצלחתי בפעמים הקודמות?

אני מבין ויודע שהדבר היחיד אולי שדורש שינוי זו המחויבות שלי, היכולת והמסוגלות לשהות בכאב, להכיל אותו, לעבור את הדרך שצריך לעבור.

אני מבין שבשונה מהתמכרויות אחרות שהתמודדתי איתם בעבר כמו אלכוהול או סיגריות ששם באמת לא קבלתי תועלת מרובה מהנזק וההרס האישי, ששם היתה אחדות ותמימות דעים בין הראש והלב והיה מחויבות להפסקת השימוש.

כאן בהתמכרות לפורנו, בהתמכרות למין, יש דברים אחרים שנכנסים למשוואה, כאן אין תמימות דעים ואחדות בין הראש והלב, במקרה הזה הראש רוצה להפסיק ומבין את החשיבות שבדבר, מבין כמה הרס אני גורם לעצמי ולאחרים, מבין כמה שפע וברכה אני אקבל מעצם ההפסקה של השימוש בפורנו, השכל רוצה ומחויב, אך הלב זה כבר סיפור אחר.

הלב רוצה מין, או בעצם נכון יותר להגיד שהוא רוצה אהבה, אינטימיות, מערכות יחסים, אך הוא רגיל לקבל את זה דרך המין, וזה לא רק דברים טובים שהוא רוצה, יש גם את הצדדים החייתיים מה שנקרא יצרים ביולוגיים, יצר מיני זה דבר חזק, קדמוני, נחוץ להשרדות שלנו ועם שורשים שנטועים עמוק בתוך המוח הזוחלי שלנו, והלב מחובר אל היצר, רוצה ותאב את העולם המיני.

אז איך אני יכול הפעם להצליח להיגמל מהתמכרות למין כשאני בכלל לא מחויב לדבר? איך אני אצליח אם הלב רוצה להישאר מכור, רוצה מין, רוצה פורנו, רוצה ורודף אחר תענוגות הבשר?

איך ראש השנה יכול לעזור לי בזה? למה שבזכות ראש השנה דברים יהיו שונים הפעם?

אני לומד על ראש השנה, מזכיר לעצמי את הדברים שלימדו אותי בתלמוד תורה, על בית דין של מעלה, ואני מדמיין אותם ערומים ויפים יושבים שם למעלה, אני נזכר בשיחות מוסר בישיבה קטנה על קדושת היום, על תיקון המידות, על שלושת השבועות, על יראה ורעדה וימים קדושים, ואני מתגעגע לחבר כיתה החתיך מהשורה שמאחורי, תוהה לעצמי מה איתו היום.

דיבורים על יראה וקדושה לא עזרו אף פעם לפחות לא במקרה שלי, ניסיונות להכניס בי יראה דרך ספרי מוסר ודרך מחשבה על יום הדין גם לא עזרו, לכן נראה לי שקדושת היום במקרה של ראש השנה או יום כיפור לא הצליחו לעשות שינוי בשנים שחלפו, כי מה בעצם יש בהם שיכול לחולל שינוי?

מה יש בו בראש השנה שבאמת יכול לגעת בי? אילו איכויות אני יכול לקחת כדי שהפעם דברים יהיו שונים, כדי שהלב יהיה מוכן לאחד כוחות עם הראש ולצאת אל מסע של החלמה?

מה בעצם חסר לו ללב?

במה הלב שלי שונה מהלב של אחרים?

הלב שלי הוא לב של ילד פצוע כמו ליבם של מכורים אחרים, לב פוסט טראומתי, לב שותת דם, לפעמים לב אבן, לב קרח, מוקף תיל ודוקרנים.

לב של ילד שפגעו בו מינית, שפגעו בו מילולית ופיזית, לב של חולם שחלומותיו נגרסו במכונת הזמן, והלב המסכן הזה מצא לעצמו רפואה ונחמה בעולמות הפורנו והמין.

חסר ללב שלי אבא.

חסר ללב שלי יד אוהבת, מכוונת, מורת דרך, חסר ללב שלי אלוהים אוהב שיושיט יד יאחוז בלב שלי ויהיה לצידו כשהוא עושה את הצעדים הראשונים שלו החוצה מתוך שלולית הבוץ שהוא שקוע בה.

חסר ללב שלי דמות אוהבת, תומכת, אינטימית, חסר לו מנטור שיעצים אותו, יוביל אותו להגשמה.

והלב המסכן הזה חי לו בפער בין המצוי לרצוי ומצא נחמה בבשר.

אז מה יכול להיות שונה השנה? מה הלב שלי יכול למצוא בראש השנה הזה?

מהו ראש השנה באמת?

ראש השנה קודם כל באמת מסמל התחלות חדשות, הוא מסמל תקופה שנגמרה (מוות), ותקופה חדשה שמתחילה (לידה), ובעצם הוא מסמל אחדות ניגודים, דווקא הצד הקיצוני של דבר אחד מוליד את הצד הקיצוני של דבר אחר, דווקא סיומה של שנה, סיומם של 365 ימים, נוגע בדיוק בהתחלה של שנה חדשה וביום הראשון ממש.

כמו שאנו יודעים שמוות של אדם מסמל את תחייתה של הנשמה, יציאתה אל החופש מכבלי הגוף ולידתה מחדש.

אני מבין שעל מנת להשתחרר מההתמכרות אני זקוק ללידה מחדש, אני זקוק להרג ומוות של הדבר הקיים, הלב הנוכחי צריך למות, ההרגלים של ההתמכרות הם רק הרגלים, אבל המניע, הדבר העיקרי זהו הרצון של הלב, והרצון שלו לקבל רפואה דרך הבשר, צריך למות עכשיו. הלב צריך להיות מוכן ללכת למקום הכי קיצוני ולהיות מוכן למות כדי להיוולד מחדש.

אך למה לו ללב שיהיה מוכן למות? מה הלב יקבל מהאפשרות של לידה מחדש?

זה הדבר הנוסף שראש השנה מסמל עבורנו - חשבון נפש.

חשבון נפש זה לא שיעור מוסר, זה לא ביקורת פנימית ושיפוטיות, אלא זו בדיקה של עובדות, בדיקת מציאות, מה עובד ומה לא עובד עבורנו.

השכל שלנו המכורים כבר עשה את העבודה הזו אין ספור פעמים, הוא יודע שהדרך של ההתמכרות לא עובדת, הוא יודע שהיא מולידה רק סבל ומוות.

אבל הפעם אנו רוצים שהלב יתחבר לדברים האלו, אנו צריכים את הלב שירגיש מה זו ההתמכרות עבורו באמת.

ואיך גורמים ללב להרגיש?

דרך אהבה.

אז איך מלמדים את הלב בדרך אהבה שכדאי לו למות עבורנו, איך מלמדים אותו בדרך אהבה שישנה דרך אחרת של חיים?

נעזרים בכלים מוכרים:

דמיון מודרך

כתיבת חזון

הסמל של חודש תשרי הוא מאזניים, מאזניים מסמלות צדק, שוב אנו רואים את הסמליות של דואליות, של יין ויאנג, של טוב ורע, חושך ואור, חיים ומוות, וראש השנה מסמל את תחילתה של תקופה זו (גם אם הוא עצמו עדין לא מאזניים, הוא אריה ששואג ודורש מנהיגות), וכך גם חשבון הנפש.

על ידי דמיון מודרך אנו יכולים להביא את הלב להרגיש ולראות אילו חיים יש לנו כשאנו בוחרים בחיים, את המשפחה שתיווצר, את הילדים שיגיעו, את השפע הכלכלי, האנרגטי, הבריאות, הבית שלנו, המקום והנוכחות שלנו בעולם.

אנו מראים ללב את הדשא הירוק, את גן העדן האבוד, מראים ללב שגן עדן זה נמצא כאן ממש בנגיעת יד, וממש לא אבוד אלא ממתין לנו מעבר לפינה של ההתמכרות, ממתין לו ללב שיעשה דרך, יתחדש ויהיה מחויב.

והלב שלנו רואה וצמא, מרגיש ומייחל, הלב שלנו משתוקק להרגיש את כל אותם הדברים שחסרים לו אותם אהבה, אינטימיות, מערכות יחסים, ביטוי מדויק ליצרים המיניים, ביטוי שלו של הלב בכל הרבדים ממקום של חיות עומק ומשמעות, הלב שלנו משתוקק לכך.

אבל יש משהו נוסף שאנו מרגישים כשאנו עושים דמיון מודרך ומביאים את הלב שלנו לחוש זאת, נכון?

אנו מרגישים את הפחד, את חוסר האונים, את הכיווץ, הלב שלנו ידע מכאוב, הלב שלנו לא רוצה לנסות שוב וליפול שוב, הלב שלנו לא רוצה לעבור שוב בדרך שתפגע בו, הלב שלנו רוצה בית חם ואוהב, הוא רואה מבין ויודע שכדאי לו לאחד כוחות עם השכל ולעבור דרך של החלמה, הוא יודע שבדרך הנוכחית הוא בעצם מתאבד, אבל בכל זאת מדובר בדרך מוכרת, בטוחה עבורו, מנחמת, ובטח נעימה יותר מאשר להעז ולמות כדי להיוולד מחדש.

מה חסר ללב שלנו כדי לעבור את כברת הדרך שחסרה לו ולהיות מוכן למות על מנת להיוולד מחדש?

חסרה לו היד המושטת, לדעת שיש לו על מי לסמוך, לדעת שיש מישהו שישמש כמנטור, יאהב אותו, יוביל אותו בביטחה אל הצד שני של הנהר.

ואותו אדם שישמש כמנטור, אותה יד מושטת היא אני!

אני הוא האדם שמושיט את היד, אוחז בלב ומעביר אותו את הדרך בבטחה.

אני האדם שיודע להגיד ללב שמדובר בתקופה קצרה שצריך לעבור אותה והוא לא לבד, אנחנו ביחד עוברים את הדרך, בתוך הכאב, הדמעות, הפחדים והספקות, אנו עוברים יחד בתוך האש ויוצאים מהצד השני חדשים, כמו הפניקס שנולד מתוך הלהבות, אנו יוצאים חיה אחרת מדויקת יותר, מחוברת, אוהבת את עצמה, שלמה עם עצמה.

זו דרך ותורה שלמה איך לאחוז בלב במהלך תקופת הלידה מחדש, ישנם כלים ואסטרטגיות שצריך להיעזר בהם, אבל העיקר זו נוכחות אוהבת, תומכת ועקבית.

וראש השנה הזה הוא כן מושלם להתחיל את הדרך הזו, להזכיר לנו שגם אם עברו 365 ימים של התמכרות, של החמצה, של אשמה ובושה, גם אם עברו אין ספור ימים של כשלונות, תמיד ישנה נקודה שהיא חדשה לחלוטין ונקיה, נקודת התחלה - והנקודה הזו ראוי לה שתהיה ראש השנה, יום שמסמל חיבור ניגודים, הכלה והשלמה של המוות ויציאה אל לידה וחיים חדשים.

אז אני מאחל לכולכם ראש השנה מועיל וטוב

ראש השנה חדש ונקי

יום ראש השנה שמתחיל שנה של מחויבות, נקיות, ואחדות בין הלב והשכל והולדה של ישות חדשה ממש שהיא אתם!

באהבה בועז.

רימון