החיים שלי כאדם מכור למין

איך נראים חייו של אדם מכור למין?

תשוקה, פחדים, סערה פנימית ועיר מקלט:

כאדם שבמשך עשרים שנה מתמודד עם התמכרות למין, אני יודע ויכול לספר לכם איך נראו החיים שלי עם ההתמכרות הזו, איך ההתמכרות הזו השפיעה עלי, על מערכות היחסים שלי, על המציאות שלי.

אני לא יודע ולא מתפקידי להגיד לכם האם כל אדם מכור למין חווה את אותם הדברים, אך מהשתתפות שלי בתוכנית 12 הצעדים דרך היכרות עם המשתתפים האחרים בתוכנית ודרך שמיעת סיפור חייהם, אני יכול להגיד די בוודאות שאכן הדברים דומים אצל רוב רובם של המכורים למין.

נתחיל בהתחלה, בתקופת הילדות:

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד רגיש, פגיע, עדין.

אתם כבר יכולים להבין לאן זה הולך - מישהו פגע בי, קבלתי טראומה ומאז הדברים התדרדרו לכדי התמכרות.

ואתם כנראה צודקים, אך יש מעבר לזה, כי צריך להבין למה אני פתחתי התמכרות למין וספציפית לפורנו בעוד אחרים פתחו התמכרות לסמים, לאלכוהול, להימורים או גם התמכרות מינית אך בעלת

אופי שונה של שימושים חיים.

לכן חשוב לי לספר את סיפור חיי, שתוכלו לצרף את הפיסות ולהבין איך נוצר מכור למין לפחות במקרה שלי.

אז נתחיל שוב מהתחלה:

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד רגיש, פגיע, עדין - אך גם מלא חיים, עוצמתי, מנהיגותי, ואנרגטי.

מגיל קטן חוויתי מצוקה, עד היום אני לא יודע אם זה בעקבות אירוע טראומתי כל שהוא שקרה בתקופת הינקות, או משהו שאני סוחב איתי מגלגולים קודמים, אך אני זוכר איך בכל תקופת הצעירות שלי כמעט עד גיל צבא, חייתי בתוך בועה שהגנה עלי.

כמעט ולא הבחנתי באנשים ובחיים סביבי, אהבתי לקרוא ספרים, להיעלם שעות אל תוך עולמות דמיוניים, אהבתי לטייל עם האופניים, להיות בחוץ. כמובן כמו כל ילד אחר, היו לי חברים, הייתי בבית הספר, היתה ועדין ישנה משפחה מאושרת, הורים נפלאים והחיים על פניו היו טובים, אך בכל זאת משהו בפנים היה מרוסק, הייתי מלא ואפוף בפחדים, אך לא ידעתי שאני פוחד, לא ידעתי שיש משהו לא תקין אצלי, כי שוב - הייתי בתוך בועה שעטפה אותי, שמרה עלי, ועוותה את הצורה בה ראיתי וחוויתי את העולם סביבי.

בתור ילד היו אירועים שיכולים להחשב כטראומתיים כגון התעללות מינית שחוויתי בגיל 11-12, חינוך קצת קשוח, דימוי גוף שלילי, תמיד היתה לי נטייה להשמנה, אבל במבט לאחור אני לא חושב שאלו האירועים שעצבו את חיי, עובדה שיש הרבה ילדים אחרים שעברו דרך התעללות, חינוך קצת קשה, ובכל זאת הסתדרו עם החיים, למדו לפלס לעצמם דרך, להתגבר על הטראומות שלהם, לא כולם מפתחים אופי התמכרותי וספציפית התמכרות למין.

אני חושב שאצלי הדברים היו קצת שונים, מעבר לפגיעות שחוויתי במהלך החיים, ואולי בזכותם היתה תחושה שליוותה אותי לאורך שנים, תחושת ניתוק מהסביבה, תחושה שאין לי מקום, אין לי בית, תחושה שאסור לסמוך על אף אחד, תחושה שישנה סכנה גדולה שהולכת וקרבה.

לכן בזמנו בתור ילד, הבועה שעטפה אותי אכן היתה חיונית להשרדות שלי.

אז למה בכל זאת התמכרות למין? ולמה בכלל התמכרות?

כתבתי קודם על הקונפליקט בין אישיות עדינה, פגיעה, רגישה לבין אישיות עוצמתית, מנהיגותית, חזקה, ואני חושב שכאן קבור הכלב.

הרבה ילדים יש להם אופי עדין רגיש ופגיע אך לא בהכרח יש להם אופי חזק, מנהיגותי ועוצמתי, ולכן כאשר הם חווים פגיעות קשות בילדות או מתמודדים עם קשיים אחרים, הם לא מצליחים להכיל את זה, הם קורסים, ואז הם מקבלים עזרה כבר בתור ילדים, עזרה מהצוות בבית הספר, עזרה מהמשפחה, עזרה אחרת - קשה להם והם לא בהכרח יכולים לשמור את הקשיים שלהם בסוד.

ילדים אחרים הם קשוחים יותר, אין להם את עודף הרגישות, הם לא כל כך שבירים ועדינים, ואז הפגיעות פחות חזקות ולא בהכרח הם מפתחים פוסט טראומה, וגם אם חלילה עוצמת הפגיעה גדולה אז הם כן יכולים לפתח אישיות מתמכרת אך כאן נראה כבר התמכרויות אחרות כגון התמכרות לסמים או התמכרות לאלכוהול. ואפילו מעבר לחיים של פשע סביב גנבות, אלימות, שוב סמים וכדומה.. אותם ילדים יצעקו את הכאב שלהם לעולם בצורה שנמשכת מתכונות האופי שלהם, צעקה חזקה, עוצמתית, אלימה.

אני כילד שיש בו גם וגם פתחתי דרך התמודדות שונה,

מצד אחד כל האסרטיביות, הלוחמנות, העוצמתיות שבי רוצה לצעוק אל העולם ולהציל את עצמי, מצד שני הצד הרגיש העדין, לא מסוגל להרים כל צעקה ובמציאות נוצר מצב שהקול שלי מוקפא, מודחק, קבור עמוק בתוכי תחת ערמה של פחדים, קבור עמוק בפנים כי הנפש שלי לא יודעת איך לצעוק לעזרה, האגו והצדדים החזקים בנפש לא נותנים לי לבקש עזרה, ואז מעבר לפגיעות עצמן שחוויתי מתפתחת גם שנאה עצמית, כאב על זה שאני לא מצליח לבטא את העוצמה שבתוכי, אני זוכר תקופות בחיים שרציתי להיות אדם רע ולא הצלחתי, רציתי להיות אלים, רציתי לגנוב, לעשות סמים, רציתי להיות קרימינל, רציתי להכאיב לעולם שפגע בי, אך לא הצלחתי למצוא כוחות לעשות את זה, כל הכוחות שלי נקברו עמוק בתוכי תחת הפחדים שלי.

למדתי שהכי טוב בשבילי יהיה לשתוק, להביע את עצמי כמה שפחות.

אז איך בכל זאת ילד שמצד אחד פגוע מאוד ופוחד אך מצד שני רוצה וחייב למצוא דרך לצעוק לעזרה ולמצוא מקום מפלט, איך הוא מביע את עצמו? מה הוא יכול לעשות?

כאן נכנסת ההתמכרות למין!

מה יש בה בהתמכרות למין שהיא מושלמת עבור מכורים עדינים אך גם עוצמתיים?

בהתמכרות למין יש כמה צדדים, מצד אחד היא מתחברת לצד הרגיש והעדין שלנו, יש בה את העולם העדין, אנו מבטאים סוג מסוים של אהבה, מערכת יחסים שהיא כביכול תומכת, אנו כביכול בנתינה לזולת ולא באים ממקום של הרס ונזק לאחר,

אנו מקבלים עבור עצמנו מקום שיכול לשמש כעיר מקלט, בועה חמימה, עוטפת מחבקת, מקום נעים לשהות בו, והדובדבן שבקצפת כמו בכל התמכרות שמדובר בסביבה שהיא מתגמלת אותנו בהנאה, דופמין, שוב תחושת החיבוק והבית - ההתמכרות הזו לוחשת לנו בקולה המתוק ״הי יפה שלי, חמוד שלי, אתה מושלם, ברוך הבא למקום הבטוח, מקום בו אתה האדם היחיד שחשוב, כאן אתה יכול להסיר את כל הגבולות שלך ואף אחד לעולם לא יוכל לפגוע בך״

ואז אנו פוגשים בהתמכרות למין גם את הצד השני שמתחבר לצד העוצמתי, האסרטיבי, הקשוח יותר שיש בנו, העולם המנהיגותי והדומיננטי.

יש בה בהתמכרות הזו רוע צרוף, מקום אפל, מעורר אימה.

כאן אנו יכולים לשלוט באחרים, לעשות מניפולציות, לחמוד, לקחת מאחרים את מה שאנו צריכים ואז לזרוק אותם לזבל, אנו יכולים לבנות מערכות יחסים רגעיות בניתוק מוחלט מהרגש, ולקטוע את מערכות היחסים האלו ברגע, אנו יכולים להגיד לאחרים מה שבא לנו בלי לספור אותם, אנו יכולים לקלל אותם אם נרצה, אנו יכולים אפילו להשתין עליהם אם יתחשק לנו, אנו קובעים מי בעל הבית, אנו יכולים לפגוע באחרים בצורה הכי חזקה שיש ובלי להרגיש נקיפות מצפון כי כביכול אנחנו בנתינה, כביכול אנו בכלל לא פוגעים.

זו השלמות המעוררת אימה שיש בה בהתמכרות הזו - רוע צרוף שמרגיש ונראה כמו סוכריה מתוקה.

ומה יותר נורא בה בהתמכרות הזו?

היא כל כך מושלמת, היא אפילו מתחברת לנו ליצרים הביולוגים, היצר המיני שלנו, היא נהפכת עם הזמן חלק מאיתנו, היא נהיית המוח שלנו, היא נהיית אנחנו, אנחנו נהפכים לאחד.

אני מגיל צעיר כבר בשנות העשרה שלי, מצאתי בהתמכרות הזו את כל הדברים שהיו חסרים לי בחיים, בית, אהבה, חופש, מקום בטוח לשחרר את הכעסים שלי, לשלוט באחרים, להביע את כל הצדדים שבנפש שלי גם הרגישים והעדינים וגם הדומיננטיים והעוצמתיים, וכל זה בלי צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי להרגיש מאוים, בלי להרגיש שאני פוגע באנשים, באנונימיות, במחשבה שהנה יש לי מקום מפלט להביע את עצמי ולהרגיש בו טוב.

מה קורה כשהמציאות דופקת על הדלת?

ככה חולפות להם שנים, ולפני שאני שם לב פתאום אני כבר לא ילד, והחיים המשיכו הלאה, סיימתי צבא, האחים שלי התחתנו, החברים התחתנו, ואני עובר מהבית אל הרחוב, שותה אלכוהול, מוצא את הפורנוגרפיה מתוקה יותר מתמיד, שוקע עמוק יותר ויותר בעולם המין, ההכחשה וההסתרה.

שנים חולפות, אני בלי כסף, עובר ממקום אל מקום, בלי מערכות יחסים מתגמלות, בלי חברים, בלי זוגיות, ועם תחושות פנימיות שהולכות וגדלות, תחושות כבדות של אשמה, בושה, ושנאה שמתהפכת, במקום שנאה על העולם שפגע בי כילד, עכשיו השנאה מופנית כלפי, שנאה עצמית מרירה, נוטפת ארס.

אני מנסה להשתקם, מבין שאני פוגע בעצמי, אני רוצה להפסיק עם המיניות המקולקלת, לצאת מההתמכרות הזו, אך אני כבול ושבוי בתוך עצמי, בתוך דפוסי החשיבה הישנים, בתוך רגשות מודחקים ועם טראומות שלא השתחררו, אני מנסה לצוף אל פני המים ולקחת נשימה אך זרועות הבטון של העבר, של ההתמכרות, אוחזות בי וגוררות אותי חזרה אל תחת פני המים, ואני נחנק ללא נשימה וללא דרך מוצא.

פתאום ההתמכרות הזו שתמיד שמשה כעיר מקלט, כמקום חם ואוהב, פתאום היא הופכת את עורה ומגלה דמות נחש שטני שמגחך אל מול הדמות שלי השוקעת ומתה.

אני מנסה להציל את עצמי, פונה אל פסיכולוגים, עובר שנים של טיפולים ושיחות, אני מנסה לברוח אל אופנועים ואדרנלין, מנסה למצוא רגע של היסח דעת בו אוכל לברוח מאחיזת הנחש, אך כלום, אני מוצא את עצמי שוקע עוד ועוד.

ההרגשה היא שמאוחר מדי - שאין מוצא!

איך בכל זאת מכור למין מצליח לצאת אל החופש ולהיוולד מחדש?

אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להשתחרר מהתמכרות למין?

איך אפשר להיות חופשי ולהשתחרר מאחיזת הנחש?

כאן צריך להזכר מה מלכתחילה הכניס אותנו אל תוך ההתמכרות הזו, וזה כמו שראינו, מעבר לטראומות, מעבר לפגיעות שחווינו כילדים, זה דווקא האופי שלנו, הקונפליקט הזה בין העולם הרגשי, העדין, ובין העולם המנהיגותי, האסרטיבי והלוחם חוסר היכולת להביע את עצמנו.

בתור ילדים לא היו לנו הכלים להביא לדי ביטוי את הצד האסרטיבי כי עולם שלם של פחדים ירד עלינו וכיסה את עולמנו באפלה, פחדים שנבעו מחשש שהצד הרגיש והפגיע שלנו ינזק, חשש שאנו עצמנו ניפגע.

לא היתה לנו ברירה אלא לפנות אל דרכים אחרות כמו התמכרויות מיניות.

היום אנו יודעים שאין מישהו בחוץ שבאמת יכול לפגוע בנו, אנו יודעים שמילים רעות מהסביבה לא באמת פוגעות או משנות את הערך העצמי שלנו, הם יכולות להכאיב אבל לא לשנות את הפנימיות שלנו, היום אנו יודעים שמה שמשנה את העולם הפנימי שלנו אלו הן האמונות שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם ואלו המעשים שלנו, המילים שלנו, הבחירות שלנו - כל אלו הם הדברים שמשנים ומשפיעים על העולם שלנו, על הערך העצמי שלנו וכמובן על העתיד שלנו.

אנו מבחינים בפלא באמת עצום,

אנו רואים שהדבר העיקרי שיכול להוציא אותנו מההתמכרות הזו הוא אנחנו עצמנו, דרך חיבור והבעה של הצדדים באישיות ובאופי שלנו שלא יכלנו להביע אותם בילדות, אנחנו צריכים לעבור טרנספורמציה ולמצוא דרך איך להתחבר אל אותם צדדים באופי שלנו שיתרמו וישרתו אותנו בתהליך ההחלמה הזה, וזה דבר כל כך עמוק וחשוב להבין אותו, הוא מהותי ביכולת של מכור למין להיגמל.

טרנספורמציה של מכור למין:

חשוב לשים לב וכתבתי באריכות במאמר קודם המצורף כאן, על הקשר בין ריצוי והתמכרות מינית, ואנחנו יכולים לזהות שאופי מרצה מגיע מהקושי להביע את הצדדים האסרטיביים בנפש שלנו, הריפוי לריצוי יתר עובר דרך הבעה של אופי עוצמתי ואסרטיבי, למידה של הצבת גבולות, ללמוד להגיד ״לא״, לעמוד על שלנו ולדאוג לעצמנו.

אחת הסיבות שמלכתחילה פנינו להתמכרות מינית היא הכעס על חוסר היכולת שלנו להביע את הצדדים האסרטיביים והמנהיגותיים שבתוכנו, לכן הריפוי חייב לעבור דרך הבעה עצמית של הצדדים האלו, ללמוד איך לדאוג לעצמנו, ללמוד להביע את עצמנו, ללמוד לצאת אל העולם להגיד את הדעה שלנו, להגיד ״לא״, להגיד מה כואב לנו, ללמוד לבקש עזרה כשצריך, ללמוד להציב גבולות, ללמוד לקבל את עצמנו, להנהיג את עצמנו.

אם עד היום כמכור למין אני חווה תסכול או מצוקה בחיים האישיים סביב דבר מסוים ובמקום לגלות אסרטיביות ולתקן את אותו דבר, אני נכנע לפחדים הקיימים בי מילדות ואני מדחיק את הצרכים שלי ובמקום לתקן אני פונה להתמכרות שלי - אז הריפוי יהיה דווקא לקום ולהביע את עצמי, לנקוט בפעולה אקטיבית שהיא מחלימה עבורי.

לדוגמא:

אם בעבר הפריע לי הדימוי העצמי שלי סביב השמנה, ומראה גופני, במקום לגלות את הכוחות העוצמתיים שבנפש, במקום לפסל את הגוף שאני רוצה, או אפשרות אחרת תהיה לדעת איך לחבק את עצמי, לקבל את הגוף שלי כמו שהוא ולעמוד מול ילדים אחרים שמפנים אצבע וקוראים ״שמן״ ״דובי״ וכדומה ולדעת שאני בסדר ואהוב ומושלם ברגע הנוכחי כמו שאני אז הייתי פונה להתמכרות, - היום אני יודע שמותר לי להיות שמן וזה בסדר, ומותר לי להביע את עצמי באיזו דרך שאני רוצה (כמובן כל עוד אני לא פוגע באחרים) ואם באמת חשוב לי להיות רזה או שרירי אז כן ללמוד להביע מנהיגות ולהביע את הצדדים באופי שכבר קיימים בתוכי, ללכת לחדר כושר ולעשות את העבודה שצריך, ללמוד לפתח את המשמעת והחוסן שכבר ככה קיימים בתוכי.

אבל דבר אחד שאסור לעשות זה להתעלם ולהדחיק את הרצונות שלי כי אז נוצר תסכול, כעסים, שנאה עצמית ושוב חזרה אל מעגל ההתמכרות.

דוגמא נוספת:

אם בעבר הייתי פוחד להגיד משהו שאחרים יכולים להביע התנגדות ולא להסכים, הייתי פוחד לקבל ביקורת, ובתור ילד זה בא לדי ביטוי שהייתי מוותר על הצרכים החשובים עבורי, הייתי בוחר בשתיקה במקום בזעקה כאשר פגעו בי, לימדתי את עצמי כי עדיף לשתוק ולא להביע את עצמי כדי שאחרים לא יפגעו וכדי שלא יפגעו בי ולכן שוב היו עולים כעסים, תסכול, רגשות שנהפכים לשנאה עצמית ואז בריחה אל התמכרויות - היום אני יודע שיש מקום לדעה שלי, יש מקום להביע את עצמי, אני יכול להיות אני וזה בסדר גם אם לא יבינו אותי, זה בסדר אם יעבירו ביקורת, הכל בסדר והעיקר זה להביע את עצמי בדרכים יצירתיות, ומקדמות, לתת לעצמי את המרחב והחופש להביע את עצמי כי יש גם לי מקום בעולם ואני בסדר בדיוק כמו שאני - אחרת שוב אנחנו נחזור אל מקומות של הדחקה, הסתרה, שנאה עצמית והתמכרויות.

לכן דרך הטיפול בהתמכרות חשוב שתעבור בדרך של לימוד ומעבר דרך טרנספורמציה, ללמוד להביע את העולם הפנימי את הרגשות ואת הצדדים באופי שבמשך שנים האדם המכור הדחיק אותם ולא נתן להם ביטוי, ללמוד שכל אותו עולם אפל של פחדים עמוקים - הוא מיותר, אין לו כבר ממשות ואין בו צורך, ללמוד לאט לאט לצאת מהבועה שהגנה עלינו בילדות, ללמוד לסמוך על עצמנו, לבטא את עצמנו, לקבל את עצמנו - מאוד חשוב לקבל גם את העבר שלנו.

חשוב שנעבור טיפול שירפא טראומות עבר, או טיפול דרך 12 הצעדים שמאוד אפקטיבי מהרבה מובנים אבל אם הטיפולים האלו לא נוגעים בדרך של טרנספורמציה, בדרך של שינוי ממשי בצורה שבה אנו מביעים את עצמנו, בצורה שבה אנו רואים וחווים את עצמנו בעולם אז אנחנו לעד נישאר לכודים בתוך הבועה שלנו, וזו הסיבה למה הרבה מכורים למרות שהם הולכים לטיפולים והשתתפו בתוכנית של 12 הצעדים, הם עדין נשארים במעגל ההתמכרות - כי הם לא עברו מסע טרנספורמטיבי, הם לא למדו מהם הצדדים שכבר קיימים בהם אך מודחקים ואיך להביע אותם החוצה בצורה עוצמתית, הם לא למדו איך לעשות שלום עם העולם הפנימי שלהם ולנקוט פעולה אסרטיבית בכל רגע נתון בכל יום.

אפשר לדבר עד מחר על השדים שרודפים אותנו, על טראומות ילדות, על הילד הפנימי, על כמה מסכנים אנחנו, ואני לא מוריד מהחשיבות של הדברים האלו, מי כמוני יודע שזה (חיבור לילד הפנימי) ניקה הרבה מהכאבים שהיו בתוכי, וזה אפשר לי הרבה עוצמות וחיבור לתקווה וחשוב לרפא טראומות - אך בפועל כדי להשתחרר מההתמכרות דרושה נקיטת פעולה שונה מדרך נקיטת הפעולה הרגילה שלנו - דרוש שינוי של ממש - טרנספורמציה!

טרנספורמציה משיגים דרך פעולה אקטיבית וממשית, דרך עולם העשייה שזהו העולם שאנו חיים בו.

תחשבו על חייל שעובר טירונות, אפשר עד מחר להסביר לו בתאוריה על התהליך של הפיכת נער לחייל לוחם, על הקרבה, על היכולת להכיל סבל ולהתמודד עם רגעים קשים - אך עד שהוא לא יחווה זאת בפועל, הוא לעולם לא יהיה לוחם.

אפשר להסביר עד מחר על החשיבות של הצבת גבולות, על החשיבות של נקיטת עמדה והבעה עצמית, על החשיבות של חיבור לכל הצדדים הקיימים באופי שלנו וללמוד על החשיבות של ההבעה שלהם למעשה, אך עד שלא נעשה זאת בפועל, זה לא יועיל יותר מדי.

טרנספורמציה היא בעצם המעבר של האדם ממקום של תאוריה אל מקום של עשייה.

גמילה מהתמכרות, להישאר נקי לאורך זמן, לבחור לנקוט בפעולה בריאה ומקדמת עבור עצמי כל יום מחדש - זו טרנספורמציה!

לא ניתן להיגמל מהתמכרות ללא טרנספורמציה, זו עובדה.

לסיכום:

אני עצמי עדין בתהליך, טרנספורמציה מלאה לוקחת שנים ארוכות, זהו מסע חיים.

כל יום מביא עמו הזדמנויות חדשות להביע את עצמי בדרך מדויקת יותר, לבחור להביא את עצמי אל העולם ממקום שמחבר בין העוצמות שלי ובין הרכות והרגישות שלי, ללמוד להגיד כן לדברים הנכונים עבור הנשמה שלי.

כמעט ולא נגעתי במאמר הזה בקיומה ובחשיבותה של הנשמה, וחשוב להזכיר כי לדעתי אין שום אפשרות לעבור תהליך של טרנספורמציה ללא חיבור ישיר לכוחה ולאורה של הנשמה שלנו, רק היא זו שיכולה להאיר לנו את הדרך ולגרש את האפלה.

ללא חיבור לנשמה היינו מחליפים התמכרות מינית בהתמכרות לאגו, כוח ושליטה, היינו נהפכים לעוד מפלצת רודפת בצע כבוד וכוח ובסופו של דבר חוזרים שוב גם אל ההתמכרות למין.

החיבור אל הנשמה, הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי, הוא המצפן שלי, הוא הדבר העיקרי שמנחה אותי בחיים האלו.

אני רחוק מאוד משלמות, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור, להתפתח, לדייק את עצמי, להתחבר אל עצמי ולהביע את כל החלקים הקימים בתוכי, אך היום אני יודע שאני לא לבד, יש לי את הנשמה שלי שהיא חלק אלוה ממעל שמלווה אותי בכל רגע נתון, יש לי אתכם החברים שמלווים אותי כיום, המשפחה האהובה שלי, ההורים הנפלאים, ואת אלוהים שכלום לא קורה בלעדיו.

אני מזמין אתכם להתייעץ, לשתף ולדבר איתי על כל נושא שבעולם אבל בטח בדברים הקשורים להתמודדות עם התמכרויות.

שלכם באהבה

בועז.

גשר עץ ביער