בגדי הקיפוד

לפעמים אני מרגיש תחושות חזקות ועמוקות מאוד.

כמו רגע אחד שבו אתה מציץ אל תוך פנימיותם של כל האנשים כולם, ואתה מזהה שם בתוך הלב געגוע, כמיהה לאחדות, ליבה שהיא נקיה, טהורה. והזיהוי הזה רק מדגיש את הנבדלות והנפרדות.

זה מעצים בתוכי איזו תחושה דומה, ואז מתעורר בי הצורך לנער את כולם ולשתף אותם בתחושה הזו כדי שיבינו שאם אני רואה את המקום החסר והנזקק, את אותה נקודה, אותו גרעין נצחי, שהגיע לעולם זר ומתגעגע לבית, מתגעגע לסך חלקיו, חלק משלם שעכשיו הוא חסר, אולי הוא לא כל כך חסר, אולי המקום הזה שבו כולנו מרגישים ריקים, נפרדים, הוא משהו שיש לכולנו בני האדם במשותף, אולי אנחנו יכולים למצוא חיבור אחד לשני דווקא דרך ההזדהות עם המקום הזה.

הדברים האלו מעלים בי רצון לחבק, לאהוב, ולנחם.

אבל איך אפשר לאהוב, איך אפשר לחבק, כשהמגע עם השני מרגיש כמו חיכוך של קוצים בעור.

איך אפשר להגיד לקיפוד שעדיף לו אם היה משאיר את הבגדים בבית, הבגדים האלו שגורמים להרס, למלחמות, לכאב עצום.

אני שואל את עצמי לפעמים האם אפשרי שרק אני רואה את הטוב הזה שקיים בכל אדם, את הגרעין הטהור, אותו טוהר נצחי שאין דבר שיכול לפגום בו.

לכולנו יש את הגרעין הזה, אני רואה אותו.

אנחנו מכסים אותו בהמון בגדי קיפוד, ופוחדים עליו.

וזה מה שגורם לכך שכשאני עומד ברחוב או ליד אנשים, אני מבחין בבגדי הקיפוד, ומבחין גם בגרעין הטהור, ואני רוצה לגשת לבנאדם להפשיט אותו מהקוצים ולחבק אותו.

אבל אתם יודעים מה יקרה.. נו, יגידו שאני משוגע.

אז אני גם לובש בגדי קיפוד ומשתדל להתנהג כמו כולם, שלא ישימו לב שאולי אני באמת משוגע.

אני חושב שיש המון רוך בעולם, מקום להרבה חמלה.

אתם מבינים, כולנו חסרים, כולנו מתגעגעים, כולנו כמהים למקום הזה המכיל, המחבק, שבו אנו מרגישים שאוהבים ומקבלים אותנו ללא תנאי.

כולנו מתגעגעים לבית, לעולם של אחדות, עולם הנשמות.

אנחנו מחפשים את המקום הזה בזוגיות, ובעצם בכל מקום.

אבל תבינו, החוסר הזה קיים, הוא פשוט ישנו, וזה לא ניתן לשינוי.

הסיפור הוא כזה, כולנו רסיסים של אותה אנרגיה, אנרגיה טהורה, של אהבה ושלמות.

באנו לעולם כשהכמיהה הזו לאחדות טבועה בנו, היא קימת מכורח היותנו חיים ונפרדים, וזה לא הולך להשתנות.

מה שכן.....

כשאנחנו לומדים לקבל את המקום החסר, כשאנחנו לא מנסים להילחם בו, אלא ההפך אנחנו מפנים לו מקום אצלנו בבית, אצלנו בגוף, אנחנו מסתובבים סביבו, מביטים בו, מנסים להבין ממה הוא עשוי.

מפסיקים לפחד ממנו, ומתחילים ליצור קשר של הבנה אתו.

אנחנו לוקחים את המקום הזה, הריק, המפחיד, החסר ואנחנו מפנים אותו למקום של עשייה, למקום של יצירה.

אנחנו לוקחים את החלל וממלאים אותו במילים ותמונות, לוקחים את הגעגוע ונותנים לו שם.

לוקחים את הבדידות ומציעים לה את עצמנו כחבר לדרך.

היצירה, העשייה, הסקרנות הם אלו הדברים שבסופו של יום הופכים את הדרך לקלה יותר.

אז נכון שתמיד תישאר שם התחושה הזו שאנו לבד, ושוב, זה בסדר, כי להיות בחיים משמעו להיות נפרדים.

אבל אם עושים קצת, ויוצרים קצת, ומחפשים קצת את המקומות שבהם אנחנו ביחד, נותנים אחד לשני וכן מצליחים לאהוב, כל אחד מהמקום שלו, אז באמת שזה הופך את הדרך לקלה ואפילו למהנה.

אז פעם הבאה שאתם מרגישים תחושות לא נעימות של בדידות, של מועקה פנימית. תמתינו קצת ותתנו מקום לתחושות האלו, תנו להן לעורר בכי משחרר ומנקה, תנו להן לעורר אצלכם רצונות חדשים, תנו לעצמכם מקום של חמלה, ואהבה עבור עצמכם.